שני מזכירים צבאיים – שתי תפיסות עולם: הקונספציה מול הלחימה
במשך שנים בנתה מערכת הביטחון “מסלול כומתה אדומה” לרמטכ״ל.
אבי גיל היה אמור להיות הדוגמה המושלמת לכך: לוחם, מתקדם, מיועד לצמרת.
אבל בפועל – הוא היה שבוי בקונספציה.
לא מדובר באדם רע, אלא בקצין שנבלע בתוך מערכת חשיבה אחידה, שסגרה את עצמה לשיח פנימי בלבד.
הרצי הלוי התייחס אליו כאל עוד בובה במטכ״ל – לא כאל קול עצמאי ולא כאתגר מחשבתי.
המטכ״ל של הרצי היה מטכ״ל של “אומרי הן” – כולם זורמים, אף אחד לא מתנגד, והקונספציה נשארת חיה ומטעה.
זה אותו מטכ״ל שהאמין ב“צבא קטן וחכם”, חזק בפאוורפוינט, חלש בלחימה.
מול התפיסה הצרה הזאת – הגיע מזכיר צבאי אחר, רומן גרפומן.
הפוך.
איש שטח, גרפומן של קרבות, לא של מסדרונות.
הוא הביא איתו רוח של לחימה, לא של קונספציה.
גרפומן שינה את מערכת היחסים בין הצבא לבין הממשלה מקצה לקצה:
• הוא פתח צינורות תקשורת ישירים בין ראש הממשלה למפקדי הגדודים, החטיבות והאוגדות.
• הוא החזיר לנתניהו את הביטחון בקול של המפקדים מהשטח — לא רק בקול של הבור והקריה.
• והוא היה מי שאיזן בין מטכ״ל מהוסס שלא רוצה להילחם לבין הנהגה שהבינה שהמציאות מחייבת פעולה, נחישות ומוכנות לקרב.
שני מזכירים – שני עולמות.
האחד המשך של קונספציה שמנעה מצה״ל להילחם.
השני כוח מאזן, שמחבר בין ממשלה ללוחמים, ונותן למדיניות גיבוי של אמת מהשטח.
ומעל הכול – זה סיפור על מערכת שבמשך שנים טיפחה קונספציה במקום חשיבה חופשית.
ועל מי שהיה לראשונה מסוגל לשבור אותה.